משנת ארץ ישראל על משנה ברכות 9 פרקים

משנת ארץ ישראל על משנה ברכות, מבוא ו׳

מהדורה: סדר זרעים, מאת שמואל ספראי וזאב ספראי, תל אביב. תשס"ח-תשע"ו

« משנת ארץ ישראל על משנה ברכות Preface 5 משנת ארץ ישראל על משנה ברכות Preface 7 »

3 תלמוד ירושלמי ברכות פתח ↗

תַּנִּי עֲשָׂרָה בְּנֵי אָדָם שֶׁהָיוּ מְהַלְּכִין בַּדֶּרֶךְ אַף עַל פִּי שֶּׁכּוּלָּם אוֹכְלִין מִכִּכָּר אֶחָד כָּל אֶחָד וְאֶחָד מְבָרֵךְ לְעַצְמוֹ. יָשְׁבוּ וְאָכְלוּ אַף עַל פִּי שֶׁכָּל אֶחָד וְאֶחָד אוֹכֵל מִכִּכָּר עַצְמוֹ אֶחָד מְבָרֵךְ עַל יְדֵי כוּלָּם. רִבִּי יִרְמְיָה זְמִין לַחֲבֵרָיָה בְּפוּנְדָקָא.

3 תלמוד ירושלמי נדה פתח ↗

מְחוּתָּךְ שֶׁיָּצָא רֹאשׁוֹ מָהוּ. רִבִּי יָסָא אָמַר. אִיתְפַּלְּגוֹן רִבִּי יוֹחָנָן וְרִבִּי לָעְזָר. רִבִּי יוֹחָנָן אָמַר. רֹאשׁוֹ כְרוּבּוֹ. רִבִּי לָעְזָר אָמַר. רֹאשׁוֹ כְאֶחָד מֵאֵיבָרָיו. מַתְנִיתָא פְלִיגָא עַל רִבִּי יוֹחָנָן. יָצָא מְחוּתָּךְ אוֹ מְסוֹרָס מִשֶּׁיָּצָא רוּבּוֹ הֲרֵי זֶה כְּיָלוּד. פָּתֵר לָהּ בְּשֶׁיָּצָא רֹאשׁוֹ. מַתְנִיתָא פְלִיגָא עַל רִבִּי לָעְזָר. יָצָא כְדַרְכּוֹ עַד שֶׁיֵּצֵא רוֹב רֹאשׁוֹ. הָדָא קַדְמִיתָא אָמְרָה. רֹאשׁוֹ לֹא כְלוּם. פָּתַר לָהּ עָל מְסוּרָס. רִבִּי יוֹנָתָן וְרִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ. רִבִּי יוֹנָתָן כְּרִבִּי יוֹחָנָן. רִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ כְּרִבִּי לָעְזָר. רִבִּי זְעִירָא מְחַוֵּי לַחֲבֵרַיָיא. פְּדַחְתּוֹ וְגוּלְגּוֹלְתּוֹ. חַד דְּבֵי גַמְלִיאֵל בֵּירִבִּי לֵיאָנִי בְּעָא קוֹמֵי רִבִּי מָנָא. מִכֵּיוָן דְּאַתְּ אָמַר. וְולָד הוּא. מֵעַתָּה הַבָּא אַחֲרָיו אֵינוֹ בְכוֹר לֹא לְנַחֲלָה וְלֹא לַכֹּהֵן. אָמַר לֵיהּ. תִּיפְתָּר שֶׁיָּצְאוּ מֵתִים.

6 סנהדרין פתח ↗

גּוּפָא, אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: אֵין הָעֵדִים חוֹתְמִין עַל הַשְּׁטָר כּוּ׳. תַּנְיָא נָמֵי הָכִי: כָּךְ הָיוּ נְקִיֵּי הַדַּעַת שֶׁבִּירוּשָׁלַיִם עוֹשִׂין – לֹא הָיוּ חוֹתְמִין עַל הַשְּׁטָר אֶלָּא אִם כֵּן יוֹדְעִין מִי חוֹתֵם עִמָּהֶן, וְלֹא הָיוּ יוֹשְׁבִין בְּדִין אֶלָּא אִם כֵּן יוֹדְעִין מִי יוֹשֵׁב עִמָּהֶן, וְלֹא הָיוּ נִכְנָסִין בִּסְעוּדָה אֶלָּא אִם כֵּן יוֹדְעִין מִי מֵסֵב עִמָּהֶן.

8 שבת פתח ↗

יִדְאֲגוּ כׇּל הָאַחִין כּוּלָּן. אֶחָד מִבְּנֵי חֲבוּרָה שֶׁמֵּת — תִּדְאַג כָּל הַחֲבוּרָה כּוּלָּהּ. אָמְרִי לַהּ דְּמֵת גָּדוֹל, וְאָמְרִי לַהּ דְּמֵת קָטָן.

8 עירובין פתח ↗

מַתְקֵיף לַהּ רַבָּה בַּר חָנָן: אֶלָּא מֵעַתָּה, הִקְנָה לוֹ פַּת בְּסַלּוֹ הָכִי נָמֵי דְּלָא הָוֵי שִׁיתּוּף?! וְכִי תֵּימָא: הָכִי נָמֵי, וְהָא אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: בְּנֵי חֲבוּרָה שֶׁהָיוּ מְסוּבִּין וְקִדֵּשׁ עֲלֵיהֶן הַיּוֹם — הַפַּת שֶׁעַל שֻׁלְחָן סוֹמְכִים עָלֶיהָ מִשּׁוּם עֵירוּב, וְאָמְרִי לַהּ מִשּׁוּם שִׁיתּוּף.

11 שבת פתח ↗

מֵפִיס אָדָם עִם בָּנָיו וְכוּ׳. עִם בָּנָיו וְעִם בְּנֵי בֵיתוֹ אִין, וְעִם אַחֵר — לָא. מַאי טַעְמָא? כִּדְרַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל. דְּאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: בְּנֵי חֲבוּרָה הַמַּקְפִּידִין זֶה עַל זֶה — עוֹבְרִין מִשּׁוּם מִדָּה וּמִשּׁוּם מִשְׁקָל וּמִשּׁוּם מִנְיָן, וּמִשּׁוּם לוֹוִין וּפוֹרְעִין בְּיוֹם טוֹב,

18 פסחים פתח ↗

מַתְנִי׳ שְׁתֵּי חֲבוּרוֹת שֶׁהָיוּ אוֹכְלִין בְּבַיִת אֶחָד, אֵלּוּ הוֹפְכִין אֶת פְּנֵיהֶם הֵילָךְ וְאוֹכְלִין, וְאֵלּוּ הוֹפְכִין אֶת פְּנֵיהֶם הֵילָךְ וְאוֹכְלִין, וְהַמֵּיחַם בָּאֶמְצַע. כְּשֶׁהַשַּׁמָּשׁ עוֹמֵד לִמְזוֹג, קוֹפֵץ אֶת פִּיו וּמַחֲזִיר אֶת פָּנָיו, עַד שֶׁמַּגִּיעַ אֵצֶל חֲבוּרָתוֹ וְאוֹכֵל. וְהַכַּלָּה הוֹפֶכֶת אֶת פָּנֶיהָ וְאוֹכֶלֶת.

18 ברכות פתח ↗

בְּקִילְעָא דְּרַב אוֹשַׁעְיָא, אֲתוֹ וּשְׁאִלוּ לְרַב אַסִּי. אֲמַר לְהוּ: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא לְחוֹלֶה הַמַּרְגִּיל, אֲבָל לְחוֹלֶה לְאוֹנְסוֹ פָּטוּר מִכְּלוּם. אָמַר רַב יוֹסֵף: אִצְטְמִיד חַצְבֵּיהּ דְּרַב נַחְמָן. מִכְּדֵי כּוּלְּהוּ אָמוֹרָאֵי וְתַנָּאֵי בִּדְעֶזְרָא קָמִיפַּלְגִי, וְנֶחְזֵי עֶזְרָא הֵיכִי תַּקֵּן. אָמַר אַבָּיֵי: עֶזְרָא תַּקֵּן לְבָרִיא הַמַּרְגִּיל אַרְבָּעִים סְאָה, וּבָרִיא לְאוֹנְסוֹ תִּשְׁעָה קַבִּין. וַאֲתוֹ אָמוֹרָאֵי וּפְלִיגִי בְּחוֹלֶה. מָר סָבַר חוֹלֶה הַמַּרְגִּיל כְּבָרִיא הַמַּרְגִּיל וְחוֹלֶה לְאוֹנְסוֹ כְּבָרִיא לְאוֹנְסוֹ. וּמַר סָבַר חוֹלֶה הַמַּרְגִּיל כְּבָרִיא לְאוֹנְסוֹ, וְחוֹלֶה לְאוֹנְסוֹ פָּטוּר מִכְּלוּם. אָמַר רָבָא: נְהִי דְּתַקֵּן עֶזְרָא טְבִילָה, נְתִינָה מִי תַּקֵּן?! וְהָאָמַר מָר עֶזְרָא תִּקֵּן טְבִילָה לְבַעֲלֵי קְרָיִין. אֶלָּא אָמַר רָבָא: עֶזְרָא תַּקֵּן טְבִילָה לְבָרִיא הַמַּרְגִּיל אַרְבָּעִים סְאָה. וַאֲתוֹ רַבָּנַן וְהַתְקִינוּ לְבָרִיא לְאוֹנְסוֹ תִּשְׁעָה קַבִּין. וַאֲתוֹ אָמוֹרָאֵי וְקָא מִיפַּלְגִי בְּחוֹלֶה, מָר סָבַר חוֹלֶה הַמַּרְגִּיל כְּבָרִיא הַמַּרְגִּיל, וְחוֹלֶה לְאוֹנְסוֹ — כְּבָרִיא לְאוֹנְסוֹ, וּמַר סָבַר לְבָרִיא הַמַּרְגִּיל אַרְבָּעִים סְאָה, וְחוֹלֶה הַמַּרְגִּיל כְּבָרִיא לְאוֹנְסוֹ — תִּשְׁעָה קַבִּין. אֲבָל לְחוֹלֶה לְאוֹנְסוֹ פָּטוּר מִכְּלוּם. אָמַר רָבָא הִלְכְתָא: בָּרִיא הַמַּרְגִּיל וְחוֹלֶה הַמַּרְגִּיל — אַרְבָּעִים סְאָה. וּבָרִיא לְאוֹנְסוֹ — תִּשְׁעָה קַבִּין. אֲבָל לְחוֹלֶה לְאוֹנְסוֹ — פָּטוּר מִכְּלוּם. תָּנוּ רַבָּנַן: בַּעַל קֶרִי שֶׁנָּתְנוּ עָלָיו תִּשְׁעָה קַבִּין מַיִם — טָהוֹר. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים — לְעַצְמוֹ, אֲבָל לַאֲחֵרִים אַרְבָּעִים סְאָה. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אַרְבָּעִים סְאָה מִכׇּל מָקוֹם. רַבִּי יוֹחָנָן וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי וְרַבִּי אֶלְעָזָר וְרַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי חֲנִינָא. חַד מֵהַאי זוּגָא וְחַד מֵהַאי זוּגָא אַרֵישָׁא, חַד אָמַר: הָא דְּאָמְרַתְּ בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים לְעַצְמוֹ, אֲבָל לַאֲחֵרִים אַרְבָּעִים סְאָה, לֹא שָׁנוּ אֶלָּא לְחוֹלֶה הַמַּרְגִּיל, אֲבָל לְחוֹלֶה לְאוֹנְסוֹ תִּשְׁעָה קַבִּין. וְחַד אָמַר: כׇּל לַאֲחֵרִים, אֲפִילּוּ חוֹלֶה לְאוֹנְסוֹ עַד דְּאִיכָּא אַרְבָּעִים סְאָה. וְחַד מֵהַאי זוּגָא וְחַד מֵהַאי זוּגָא אַסֵּיפָא. חַד אָמַר: הָא דְאָמַר רַבִּי יְהוּדָה אַרְבָּעִים סְאָה מִכׇּל מָקוֹם — לֹא שָׁנוּ אֶלָּא בְּקַרְקַע, אֲבָל בְּכֵלִים — לֹא. וְחַד אָמַר: אֲפִילּוּ בְּכֵלִים נָמֵי. בִּשְׁלָמָא לְמַאן דְּאָמַר אֲפִילּוּ בְּכֵלִים — הַיְינוּ דְּקָתָנֵי רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: ״אַרְבָּעִים סְאָה מִכׇּל מָקוֹם״. אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר בְּקַרְקַע — אִין, בְּכֵלִים — לָא, ״מִכׇּל מָקוֹם״ לְאֵתוּיֵי מַאי? לְאֵתוּיֵי מַיִם שְׁאוּבִין. רַב פָּפָּא וְרַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ וְרָבָא בְּרַבִּי בַּר שְׁמוּאֵל כְּרִיכוּ רִיפְתָּא בַּהֲדֵי הֲדָדֵי. אֲמַר לְהוּ רַב פָּפָּא: הַבוּ לִי לְדִידִי לִבְרוֹךְ, דִּנְפוּל עִילָּוַאי תִּשְׁעָה קַבִּין. אֲמַר לְהוּ רָבָא בְּרַבִּי בַּר שְׁמוּאֵל: תְּנֵינָא, בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים — לְעַצְמוֹ, אֲבָל לַאֲחֵרִים — אַרְבָּעִים סְאָה. אֶלָּא, הַבוּ לִי לְדִידִי לִבְרוֹךְ, דִּנְפוּל עִילָּוַאי אַרְבָּעִים סְאָה. אֲמַר לְהוּ רַב הוּנָא: הַבוּ לִי לְדִידִי לִבְרוֹךְ, דְּלֵיכָּא עִילָּוַאי לָא הַאי וְלָא הַאי. רַב חָמָא טָבֵיל בְּמַעֲלֵי יוֹמָא דְפִסְחָא לְהוֹצִיא רַבִּים יְדֵי חוֹבָתָן. וְלֵית הִלְכְתָא כְּווֹתֵיהּ. מַתְנִי׳ הָיָה עוֹמֵד בִּתְפִלָּה וְנִזְכַּר שֶׁהוּא בַּעַל קֶרִי, לֹא יַפְסִיק, אֶלָּא יְקַצֵּר. יָרַד לִטְבּוֹל, אִם יָכוֹל לַעֲלוֹת וּלְהִתְכַּסּוֹת וְלִקְרוֹת עַד שֶׁלֹּא תְּהֵא הָנֵץ הַחַמָּה — יַעֲלֶה וְיִתְכַּסֶּה וְיִקְרָא, וְאִם לָאו — יִתְכַּסֶּה בְּמַיִם וְיִקְרָא. וְלֹא יִתְכַּסֶּה לֹא בַּמַּיִם הָרָעִים וְלֹא בְּמֵי הַמִּשְׁרָה, עַד שֶׁיָּטִיל לְתוֹכָן מַיִם. וְכַמָּה יַרְחִיק מֵהֶן וּמִן הַצּוֹאָה — אַרְבַּע אַמּוֹת. גְּמָ׳ תָּנוּ רַבָּנַן: הָיָה עוֹמֵד בִּתְפִלָּה וְנִזְכַּר שֶׁהוּא בַּעַל קֶרִי — לֹא יַפְסִיק, אֶלָּא יְקַצֵּר. הָיָה קוֹרֵא בַּתּוֹרָה וְנִזְכַּר שֶׁהוּא בַּעַל קֶרִי — אֵינוֹ מַפְסִיק וְעוֹלֶה, אֶלָּא מְגַמְגֵּם וְקוֹרֵא. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: אֵין בַּעַל קֶרִי רַשַּׁאי לִקְרוֹת בַּתּוֹרָה יוֹתֵר מִשְּׁלֹשָׁה פְּסוּקִים. תַּנְיָא אִידַּךְ: הָיָה עוֹמֵד בִּתְפִלָּה וְרָאָה צוֹאָה כְּנֶגְדּוֹ — מְהַלֵּךְ לְפָנָיו עַד שֶׁיִּזְרְקֶנָּה לַאֲחוֹרָיו אַרְבַּע אַמּוֹת. וְהָתַנְיָא לִצְדָדִין. לָא קַשְׁיָא, הָא, דְּאֶפְשָׁר, הָא, דְּלָא אֶפְשָׁר. הָיָה מִתְפַּלֵּל וּמָצָא צוֹאָה בִּמְקוֹמוֹ, אָמַר רַבָּה: אַף עַל פִּי שֶׁחָטָא — תְּפִלָּתוֹ תְּפִלָּה. מַתְקִיף לֵיהּ רָבָא: וְהָא: ״זֶבַח רְשָׁעִים תּוֹעֵבָה״! אֶלָּא אָמַר רָבָא: הוֹאִיל וְחָטָא, אַף עַל פִּי שֶׁהִתְפַּלֵּל — תְּפִלָּתוֹ תּוֹעֵבָה. תָּנוּ רַבָּנַן: הָיָה עוֹמֵד בִּתְפִלָּה וּמַיִם שׁוֹתְתִין עַל בִּרְכָּיו — פּוֹסֵק עַד שֶׁיִּכְלוּ הַמַּיִם וְחוֹזֵר וּמִתְפַּלֵּל. לְהֵיכָן חוֹזֵר? רַב חִסְדָּא וְרַב הַמְנוּנָא, חַד אָמַר חוֹזֵר לָרֹאשׁ, וְחַד אָמַר: לְמָקוֹם שֶׁפָּסַק. לֵימָא בְּהָא קָמִיפַּלְגִי:

1 סעודת החבורה

2 החבורה היא אחד המוסדות המרכזיים של תקופת המשנה והתלמוד. החבורה הייתה התארגנות וולונטרית של קבוצת אנשים או משפחות לפעילות משותפת. ידידים מספר התארגנו יחדיו, בעיקר לסעודות משותפות ולתמיכה הדדית. גם חכמים התארגנו בחבורות דומות, וקבוצת הלומדים היא בעצם דגם של חבורה שהותאם למסגרת הלימוד. החבורה הייתה מעין שותפות כלכלית מוגבלת. חבריה השתתפו באותם רכיבי חיים שבהם בחרו. עם זאת יכלו בני החבורה להרחיב את השותפות ולהכילה על תחומים רחבים יותר. כך, למשל, התארגנו חבורות האיסיים יחדיו בשותפות כלכלית מלאה: הם עבדו יחדיו, השתתפו ברכוש וביטלו את הרכוש הפרטי, ואף גרו במגורים משותפים.

3 בספרות חז"ל נזכרות חבורות הלומדים סביב הרב. בספרות התנאית החבורות הללו הן התארגנות מוגבלת. אין עדויות לסעודות משותפות ולרכוש שותף, אך נזכר הבילוי המשותף בימי חול ובשבתות. החבורה היוותה למעשה מעין בית מדרש. באזכורים אחדים, בעיקר בתלמוד הירושלמי, נזכרים "אילין דרבי פלוני". המפורסמים שבבתי מדרש אלו הם "אילין דבי בית רבי ינאי". בחבורה חיו חיי שיתוף ביישוב מרוכז עכברה. חבורות אחרות היו, כנראה, פחות מאורגנות ומלוכדות, כגון "אילין דבית אסי" שבישלו ארוחה בצוותא ירו', פאה פ"ח ה"ד, כ ע"ד. בסוגיה אחרת רבי יוחנן שואל את רבי גמליאל זוגא, שהשתייך לאותה החבורה, על מנהגם בהפרשת חלה: "נהיגין אתון", וכנראה הכוונה למנהג החבורה. זו עדות שהחבורה בישלה את מאכליה בשותפות דרך קבע ירו', ערלה פ"ב ה"א, סא ע"ד. כמו כן "בי גמליאל", "בי רבי ליאני" ירו', נידה פ"ג ה"ה, נא ע"א וקבוצות נוספות. באחת מכתובות יפו הנפטר מזהה את עצמו כנחום בן שמעון מאנשי בירבי. חבורה אחרת היא "בי רב" או "בר נחמיה"; חבורה זו עסקה במלאכה בצוותא, רכושם היה משותף ומקופתם אף הלוו לקהילה ירו', תרומות פי"א ה"ה, מח ע"ד; שבת פ"ב ה"א, ד ע"ד. ייתכן גם שקבוצות כמו "רבנן דנוה" או "בית שמאי" ו"בית הלל" היו ביסודן חבורות מעין אלו איור 4 כתובת נחום בן שמעון.

4 המונח "חבורה" הוא מטבע לשון תנאי מוכר, אך תופעת החבורות אינה מוגבלת לעולמו של בית המדרש או לשכבת החכמים. חבורות התלכדו סביב פעילות משותפת, בעיקר צוותא של סעודות או של לימוד: "...בראש חבורה של בעלי מקרא, בראש חבורה של בעלי משנה, בראש חבורה של בעלי תלמוד..." ספרי דברים, שנה, עמ' 418. כל העדויות על חבורות חכמים מאורגנות, המהוות יחידה כלכלית-ארגונית, הן אמוראיות בלבד. עם זאת פעלו כנראה חבורות מאורגנות ומלוכדות כבר בימי בית שני, כפי שנראה להלן.

5 דוגמה לחבורה מעין זו היא המסורות סביב פעילותו של ישו בגליל. חבורתו של ישו מתוארת למעשה כאילו הייתה חבורה של לימוד המתלכדת סביב הרב. עם זאת יש להניח שמי שתיאר את החבורה הכיר חבורות נוספות שלא היו דווקא חבורות של לימוד. פרשנות זו מבוססת על התיאוריות המקובלות במחקר הקהילה הנוצרית הקדומה. מקובל להניח שתיאור מעשי ישו נכתב כשני דורות אחרי ימי פעילותו; בתקופה זו כבר נשכחו פרטים רֵאליים רבים, ויש אף הטוענים שכל התיאור הוא ספרותי בלבד. על כן שיקף התיאור יותר את ימי המחברים מכפי שתיאר את החבורה ההיסטורית שפעלה, אם בכלל, סביב ישו. חבורתו של ישו היא קטנה, קצת יותר מעשרה תלמידים הנודדים עם רבם. עם זאת, הם מקיימים "אירועים" פומביים גם לציבור הרחב. החבורה נודדת בשולי העיירות, בימי חול ושבת, סועדת יחדיו, אך אין לה רכוש כלכלי קבוע. החבורה שסביב ישו דומה לחבורות הלימוד המתוארות בספרות האמוראית, ואין לה מקבילה תנאית. דומה שהדבר מלמד שאך מקרה הוא שבספרות התנאים אין הד לחבורות קבועות אלא רק לחבורות זמניות. במקורות תנאיים ואמוראיים רבים מסופר על תלמיד הסועד אצל רבו. ייתכן שלפחות בחלק מהמקרים אלו בני חבורה הסועדים אצל רבם, אך ייתכן שמדובר באירוח פרטי ללא קשר לחבורה, ועל כן אי אפשר לנצל מקורות אלו לענייננו, ואין טעם לרכזם ולאספם.

6 טיפוס אחר של חבורות הוא ה"חבורות שהיו בירושלים". חבורות אלו נזכרות במסורות מספר של חז"ל המתארות את ירושלים בשלהי ימי הבית השני. חבורות אלו מקיימות סעודות משותפות. בנוסף לכך חבריהן משתתפים יחדיו בסעודות מצווה אירוסין ונישואין, אך גם בניחום אבלים, ליקוט עצמות ומצוות נוספות. "אמר רבי לעזר בי רבי צדוק כך היו חבורות שבירושלם נוהגין, אילו לבית המשתה ואילו לבית האבל, אילו לסעודת אירוסין ואילו לסעודת נשואין, אילו לשבוע הבן ואילו לליקוט עצמות. שבוע הבן וליקוט עצמות, שבוע הבן קודם לליקוט עצמות; בית המשתה ובית האבל, בית המשתה קודם לבית האבל. רבי ישמעאל היה מקדים בית האבל לכולם, שנאמר טוב ללכת אל בית אבל וגו' " תוס', מגילה פ"ג ד הט"ו; שמחות פי"ב ה"ה, עמ' 196-193. חבורות אלו היו של אנשים אמידים, והמסורות עליהן מצטרפות לסיפורים על "נקיי הדעת שבירושלים" בבלי, סנהדרין כג ע"א, ועל אנשי ירושלים, בני האריסטוקרטיה, שמעשיהם זכו להערצה ולגינוי כאחד.

7 כת האיסיים, כפי שהיא מתוארת אצל יוספוס ופליניוס, וכפי שעולה מחפירות קומראן, היא חבורה משוכללת שהפכה לארגון כלכלי שיתופי. נראה שזו הייתה צורה נדירה, אך היא התפתחות משוכללת יותר של ה"חבורה" מעין זו שתוארה.

8 כאמור, החבורות של תלמידי החכמים מודגשות בספרות חז"ל, ובאופן טבעי אלו זכו לחשיפת יתר. ברם גם חבורות רגילות נזכרות, בעיקר סביב הסעודות המשותפות. נביא דוגמאות אחדות: "מעשה באדם אחד שעשה משתה לבנו, כיון שבאו בני חבורה והסבו, נכנס להביא להם שמן, ראה את החבית שהיא מליאה יין, חנק את עצמו ומת"; "שתי חבורות שהיו אוכלות בבית אחד..." איורים 2, 4 תמונה 2; "בני חבורה שהיו מסובין לשתות, ועקרו רגליהן לצאת לקראת חתן או לקראת כלה, כשהן יוצאין – אין טעונין ברכה למפרע, כשהן חוזרין – אין טעונין ברכה לכתחלה. במה דברים אמורים – שהניחו שם זקן או חולה. אבל לא הניחו שם לא זקן ולא חולה..." בבלי, פסחים קא ע"ב; "בני חבורה שהיו מסובין וקדש עליהן היום" בבלי, עירובין עג ע"ב; "בני חבורה ששגרו כוס של ברכה לאשה שלא מדעת בעלה חייבין מיתה, מפני שדעתן רבה עליה, רבי אומר מפני שיצרן רבה עליה" כלה פ"א ה"ה; "אחד מבני חבורה שמת – תדאג כל החבורה כולה; אמרי לה: דמת גדול, ואמרי לה: דמת קטן" בבלי, שבת קו ע"א. במקור זה החבורה אינה התארגנות מקרית לסעודה בלבד, אלא יש בין חבריה קשרים נוספים ואחריות משותפת, לפחות במובן החברתי-מוסרי. ההלכה בדבר כוס של ברכה מעידה כי החבורה הייתה אירוע גברי מובהק, וכבר עמדנו על כך.

9 רבות מהעדויות על אכילת קרבן פסח מזכירות את הסעודה, ומאחר שכבר הוכח תפקידה של החבורה עלינו לאסוף את כלל העדויות כדי להבין את התופעה במלוא היקפה.

10 הרכב החבורה היה מקרי: כמה משפחות, שכנים או מכרים. בדרך כלל הייתה ההתארגנות מבוססת על קרובים ועל שכנים. השתתפות הקרובים היא טבעית, נזכרת במקרא ובמקורות חז"ל. גם השכן נזכר במקרא בהקשר לקרבן פסח, וחכמים דורשים: "בן בגבג אומר שומע אני שכינו שבשדות, שכינו שבגגות מניין? תלמוד לומר 'הקרוב' – הקרוב אל ביתו פתח אל פתח. רבי אומר שלשתן נאמרו, 'שכינות' זה שכינו שבשדות, 'שכינו' זה שכינו שבגגות, 'הקרוב' זה הקרוב אל ביתו סמוך לפתח. פסח מצרים שכינו קרוב לביתו, ואין פסח דורות שכינו קרוב לביתו? רבי שמעון אומר אף פסח דורות שכינו קרוב לביתו. וכל כך לא דברה תורה אלא מפני דרכי שלום, שלא יהא אדם מניח אהבו, ושכניו, מכיריו ומיודעיו, ואחד מבני עירו, והולך ועושה פסח אצל אחרים". אם כן, החבורה נוצרה על מנת ללכד את השכנים, וחבורת הפסח וליל הסדר צריכה להקיף קבוצה זו.

11 החבורה לא הייתה רק התארגנות של ידידים אלא לעתים התארגנות בעלת אופי כלכלי, מעין עסק משותף. יש לכך ביטויים הלכתיים רבים, כגון "סכו בשמן של מעשר שני לא יעשנו דמים על בני חבורה שאין פודין מעשר שני בירושלם" משנה, פסחים פ"ז מ"ג. אם כן, בחבורה הסועדת ממעשר שני אסור לו "לעשות דמים", מה שאין כן בסעודה סתם. כמו כן: "דאמר רב יהודה אמר שמואל: בני חבורה המקפידין זה על זה – עוברין משום מדה ומשום משקל ומשום מנין ומשום לווין ופורעין ביום טוב" בבלי, שבת קמט ע"א. אם כן, יש חבורות שיש בהן אווירה של התחשבנות כלכלית לכל דבר.

12 על רקע זה באה ההלכה הבאה: "בני חבורה שהיה אחד בהן שהיו ידיו רפות, רשאין לומר לו טול חלקך שלך, ולא מפני שהוא פסח, אלא אף בני חבורה שעשו סבול, והיה בהן אחד שהיו ידיו רפות, רשאין לומר לו טול חלקך שלך. רצו לעשות עמו טובה בא ואוכל מהן" תוס', פסחים פ"ז ה"י. אחד מבני החבורה זללן במיוחד ובני החבורה רשאים להקצות לו את חלקו, שכן יש חשש שיאכל יותר מחלקו באופן בולט.

13 הכניסה והיציאה מהחבורה היו חופשיים ולעתים מינה פלוני אחרים לחלקו, כלומר קבע שבחלקו יהיו שותפים נוספים, או אף מכר להם את חלקו: "הממנה עמו אחרים בחלקו רשאין בני חבורה ליתן לו את שלו והוא אוכל משלו והן אוכלין משלהן" משנה, פסחים פ"ח מ"ד, או "בני חבורה שרצו להמנות אחרים על פסחן, הרשות בידן. רצו להמשך ולהמנות אחרים על פסחן, הרשות בידן. הממנא אחרים על פסחו, הרשות בידו. רצה להמשך ולהמנות אחרין על חלקו, הרשות בידו. לעולם נמשכין והולכין, ובלבד שנשתייר אחד מחבורה ראשונה, דברי רבי יהודה, ורבי יוסה אומר: בין מחבורה ראשונה, בין מחבורה אחרונה, ובלבד שלא יניחו את הפסח כמות שהוא" תוס', פסחים פ"ז ה"ז; מכילתא דרבי שמעון בר יוחאי, פי"ב ד, עמ' 10.

14 מקרה מעניין נזכר בתוספתא: "בני חבורה שהומנא אחד עמהן אפילו מן הצדקה הרי זה חולק עמנן בעורות" פסחים פ"ז הט"ז. אם כן, כל אחד מבני החבורה שילם עבור חלקו, ואחד מהם ממומן מכספי צדקה. זהו ביטוי מרגש למעורבותו של הציבור בארגון סעודת הפסח. יש לשער שהרקע הרֵאלי לכך הוא הקהילה שאחרי החורבן, והמציאות של ליל הסדר הועתקה להלכות המקדש. על מעורבותה של הקופה הציבורית בארגון סעודת הפסח לדלי העם עמדנו גם בפירושנו למשנת פסחים פ"א מ"א.

15 אם כן, החבורה הייתה מרכיב מרכזי בארגון החברתי של בני החברה היהודית. הפעילות המרכזית של החבורה הייתה הסעודות המשותפות. על רקע זה נקבעו גם ההלכות של סדרי ברכת המזון לסעודות רבות משתתפים אלו להלן, פ"ז מ"ג. סעודות אלו היו נערכות בבית אחד המשתתפים או בחוץ, ובזמן עלייה לרגל בבית המארח בעיר.

16 ההלכות ששנינו לעיל מדברות על קנייה משותפת של המצרכים, ובעיקר של קרבן הפסח. במקביל הייתה שיטה נוספת שבה כל אחד מהמשתתפים הביא עמו חלק מהמזון: "משלו משל, למה הדבר דומה, לעשרה בני אדם שבאו במסיבה אחת, אחד הביא דגים גדולים, ואחד הביא דגים קטנים, ואחד הביא דגים מלוחין ותפלין, ואחד הביא כרוב ותרדין שלוקין, ואחד הביא בצים, ואחד הביא גבינה, ואחד הביא בשר של שור, ואחד הביא בשר של איל, ואחד הביא של עופות, אכילה אחת, הביאו על שולחנן, כל אחד ואחד נטל עשר אכילות והלך לתוך ביתו" תנא דבי אליהו, פי"ח, עמ' 94-93. התוספתא קוראת להסדר זה "סיבולת" או "סינבולת", מונח יווני שמשמעו "אכילה ביחד", ובהתאם להסכם ניהלו את הארוחה.

17 נוהג זה הוא הרקע להלכה אחרת. מי שמלקט אוכל שהותירו אורחים, או שנתנו את השאריות לשמש, חייב הוא לעשר מכל חתיכה וחתיכה תוס', דמאי פ"ה ה"ז. ההנחה היא שכל אורח הביא עמו חלק מהמזון ולכן חלק מהמזונות אולי עושרו הם בבחינת דמאי, ואין לעשר מן הפטור על החייב. אבל האוכל שבעל הבית מגיש הוא כולו מאותו מקור: כולו מעושר, או שכולו אינו מעושר. על כן יש לעשרו דמאי מספק, ומותר לעשר מחתיכה אחת על הכול.

18 לעתים קרובות נזכר השמש בהקשר לסעודה בכלל, ולסעודת הפסח בפרט: "...אם היה שמש תלמיד חכם מלקט פרורין שיש בהן כזית..." תוס', פ"ה הכ"ח; בבלי, כב ע"ב. כן מסופר על חבורה אחרת שהיה לה שמש, ועל שמש המקבל פרוסות מהסועדים משנה, פ"ז מ"א; בבלי, חולין קז ע"ב ועוד. בסוף פרק ז במסכת פסחים מופיעה הלכה על שתי חבורות שהיו סועדות בבית אחד ויש להן מיחם משותף ושמש משותף, וכן מקורות נוספים: משנה, פסחים פ"ז מ"ב; תוס', ברכות פ"ה ה"י; פ"ה הכ"ח-כ"ט; פסחים פ"י ה"ה; דמאי פ"ה ה"ז. כפי שפירשנו, לחבורות אלו ארגון כלכלי מסוים. ריבוי העדויות על השמש בסעודת החבורה מעיד על תופעה רווחת, רווחת בהרבה מזו של עבדים או סתם משרתים במשק הבית הפרטי.

19 לא נגזים אם נקבע שהסעודות המשותפות החד פעמיות, הפרטיות וסעודות החבורה היוו מרכיב מרכזי בעיצוב חיי הציבור וחיי התרבות. על כן יובן גם מקומה החברתי של החבורה הסועדת. ניתן לומר שהחבורות היוו את גרעין חיי הציבור והקהילה, וממילא גם את המסגרת הראשונית של התרבות הציבורית.

20 קשה לקבוע מדוע נוצרה מסגרת זו של החבורה. לא מן הנמנע שהחבורה היא התשובה של הציבור הרחב לצורך בסעודות גדולות. בני העילית הזמינו זה את זה וסעדו יחדיו. חכמים ניצלו הזדמנויות אלו ללימוד, לשיחות מוסר ולגיבוש אורחות חיים. בני הציבור הרחב לא היו יכולים להשתתף בסעודות מעין אלו, וסעודות החבורה היו התחליף העממי לכך. על כן רוב המקורות על הסעודה הגדולה הן על מלך השלטון, סתם עשיר שהזמין את בני העיר. מי שלא יכול היה לצפות להזמנה מעין זו יזם את סעודת החבורה העממית שבה כל משתתף תרם מעט מזון, כמו שציטטנו לעיל.

21 סעודת ליל הפסח הייתה הזדמנות מצוינת לגיבוש חבורות. מבחינה הלכתית וכלכלית נוצר הצורך בסעודה המונית. במקביל גם לא היו לעניים אותן הזדמנויות לאירוח כמו לעשירים. מכל מקום, ההמון הרחב התארגן בחבורות, והן הרקע הרֵאלי להלכות קרבן פסח.

22 קרבן הפסח נאכל, אפוא, בצורה הרגילה והאופיינית של חבורה, עם זאת היו לחבורת הפסח הלכות מיוחדות, ובהן דנו במבוא למסכת פסחים ובפירוש משניותיה.

23 לחבורה לא היה גודל קבוע, וכבר הזכרנו את המשפחה הקטנה שאינה מביאה קרבן חגיגה. המניין של חבורה בת עשרה אנשים חוזר במקורות חז"ל, ואף יוספוס קובע כך בפשטות. נראה, אפוא, שהיה זה מנהג רווח, אך לא מחייב.

24 סדרה אחרת של מקורות עוסקת ב"מלך" המזמין את בני העיר לסעודה, ואין המלך אלא עשיר מקומי, או נציג השלטון. כמובן נזכר גם בעל שמחה המזמין את בני העיר למשתה או ל"משתה הבן", שהוא המינוח המקובל לאירוסין.

3 תלמוד ירושלמי פאה פתח ↗

משנה: אֵין פּוֹחְתִין לָעֲנִיִים בְּגוֹרֶן מֵחֲצִי קַב חִטִּים וְקַב שְׂעוֹרִים. רִבִּי מֵאִיר אוֹמֵר חֲצִי קַב. קַב וָחֵצִי כּוּסְמִין וְקַב גְּרוֹגְרוֹת אוֹ מְנָה דְּבֵילָה. רִבִּי עֲקִיבָה אוֹמֵר פְּרָס. חֲצִי לוֹג יַיִן רִבִּי עֲקִיבָה אוֹמֵר רְבִיעִית. רְבִיעִית שֶׁמֶן רִבִּי עֲקִיבָה אוֹמֵר שְׁמִינִית. וּשְׁאָר כָּל הַפֵּירוֹת אָמַר אַבָּא שָׁאוּל כְּדֵי שֶׁיִּמְכְּרֵם וְיִקַּח בָּהֶם מְזוֹן שְׁתֵּי סְעֻדּוֹת: הלכה: תַּנִּי רוֹבַע אוֹרֶז כּוֹלָה תַּבְלִין לִיטְרָא יֶרֶק שְׁלֹשֶׁת קַבִּין חֳרוּבִין חֲצִי לוֹג יַיִן רְבִיעִית שֶׁמֶן. עֲשָׂרָה אֱגוֹזִין חֲמִשָּׁה אֲפַרְסְקִין שְׁנֵי רִימּוֹנִין וְאֶתְרוֹג אֶחָד. מַה טַעְמָא וְאָכְלוּ בִשְׁעָרֶיךָ וְשָׂבֵעוּ. תֵּן לוֹ כְדֵי שׂוֹבְעוֹ. חִזְקִיָּה שְׁאַל לְאָבוֹי מְנָא אִילֵּין שֵׁיעוּרָיָא אָמַר לָהֶן אֲהֶן צְרָרָא סְמַךְ הָדָא בִּרְתָּא. רִבִּי חֲנַנְיָה הֲוָה יְתִיב קוֹמֵי רִבִּי אִלַּי וְהוּא אֲמַר טַעֲמִין וְהוּא סְתַר. אֲמַר טַעֲמִין וְהוּא סְתַר אֲמַר לֵיהּ לָא בְּלַן מִסְתּוֹר אֶלָּא מִבְנֵי. אָמַר רִבִּי מָנָא תַּנְיָא אַרְבַּע לִיטְרִין. אָמַר רִבִּי לָעְזָר וְכֵן לְעֵירוּב. אָמַר רִבִּי חִינְנָא הָדָא דְתֵימַר בְּיַיִן אֲבָל בְּשֶׁמֶן מְעָרְבִין בּוֹ מָזוֹן שְׁתֵּי סְעוּדוֹת. תַּנִּי מְעָרְבִין בְּחוֹמֶץ מָזוֹן שְׁתֵּי סְעוּדוֹת. תַּנִּי מְעָרְבִין בְּשֶׁמֶן מָזוֹן שְׁתֵּי סְעוּדוֹת. רִבִּי יִרְמְיָה בְּשֵׁם רִבִּי שְׁמוּאֵל בַּר רַב יִצְחָק כְּדֵי לִטְבּוֹל בְּיֶרֶק הַנֶּאֱגַד שְׁתֵּי סְעוּדוֹת. רִבִּי יִצְחָק עֲטוֹשָׁיָא אָמַר קוֹמֵי רִבִּי זְעִירָא בְּשֵׁם דּבֵי רִבִּי יַנַּאי אֲפוּנִין חַיִין מְעָרְבִין בָּהֶן מָזוֹן שְׁתֵּי סְעוּדוֹת. לְמִי נִצְרְכָה לְרִבִּי מֵאִיר שֶׁלֹּא תֹאמַר הוֹאִיל וְהֵן מַסְרִיחִין אֶת הַפֶּה אֶין מְעָרְבִין בָּהֶן. דָּג מְלִיחַ מְעָרְבִין בּוֹ. בָּשָׂר מְלִיחַ מְעָרְבִין בּוֹ. בָּשָׂר חַי דְּתַנֵּינָן הַבַּבְלִיִים אוֹכְלִים אוֹתוֹ כְּשֶׁהוּא חַי מִפְּנֵי שֶׁדַּעְתָּן מְקוּלקֶלֶת. רִבִּי יוּדָן בְּעִי הָדָא כלקירא הוּא וְאִילֵּין כּוּתָאֵי אָכְלֵי מִינָהּ חַיָיה הִיא מְעָרְבִין בָּהּ. שְׁמוּאֵל בַּר שִׁילַת בְּשֵׁם רַב פְּעָפוּעִין וְגֻדְגָּדָנִיּוֹת וַחֲלוּגְלוּגוֹת מְעָרְבִין בָּהֶן. בְּעוּן קוֹמֵי הֵיידָן וִינּוּן אָמַר לוֹן קַקּוּלֵי וְהִנְדְּקוּקֵי וּפַרְפָּחִינֵיה.

8 פסחים פתח ↗

מֵיתִיבִי: בְּנֵי חֲבוּרָה שֶׁהָיוּ מְסוּבִּין לִשְׁתּוֹת, וְעָקְרוּ רַגְלֵיהֶן לָצֵאת לִקְרַאת חָתָן אוֹ לִקְרַאת כַּלָּה, כְּשֶׁהֵן יוֹצְאִין — אֵין טְעוּנִין בְּרָכָה לְמַפְרֵעַ, כְּשֶׁהֵן חוֹזְרִין — אֵין טְעוּנִין בְּרָכָה לְכַתְּחִלָּה.

8 בבא מציעא פתח ↗

רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי חֲנִינָא אָמַר: כְּדֵי לְשַׁגֵּר לָהּ כּוֹס שֶׁל בְּרָכָה. תָּנֵי מִשּׁוּם רַבִּי יוֹסֵי: לָמָּה נָקוּד עַל אַיּוֹ שֶׁבְּ״אֵלָיו״ – לִימְּדָה תּוֹרָה דֶּרֶךְ אֶרֶץ, שֶׁיִּשְׁאַל אָדָם בָּאַכְסַנְיָא שֶׁלּוֹ. וְהָאָמַר שְׁמוּאֵל: אֵין שׁוֹאֲלִין בִּשְׁלוֹם אִשָּׁה כְּלָל! עַל יְדֵי בַּעְלָהּ שָׁאנֵי.

18 חולין פתח ↗

תָּנוּ רַבָּנַן: לֹא יִתֵּן אָדָם פְּרוּסָה לַשַּׁמָּשׁ, בֵּין שֶׁהַכּוֹס בְּיָדוֹ בֵּין שֶׁהַכּוֹס בְּיָדוֹ שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת, שֶׁמָּא יֶאֱרַע דְּבַר קַלְקָלָה בַּסְּעוּדָה. וְהַשַּׁמָּשׁ שֶׁלֹּא נָטַל יָדָיו – אָסוּר לִיתֵּן פְּרוּסָה לְתוֹךְ פִּיו.

« משנת ארץ ישראל על משנה ברכות Preface 5 משנת ארץ ישראל על משנה ברכות Preface 7 »